סטלה מאריס

הנסיעה בדרך סטלה מאריס - כוכב הים בלטינית - פורשת לפניי את מרחבי מפרץ חיפה - זוית קהה יפיפיה כשרואים את הבוהק מנצנץ על מי המפרץ, ובלב ובמוח - הנוסטלגיה פורצת החוצה; מארוחות שישי אצל סבא וסבתא ברחוב מוריה, דרך הביקורים בעבודה של אבא בפז, עובר בלימודים באוניברסיטה ובעבודה בטכניון, חווית חיים ובני זוג ובשנים האחרונות - העיר שאני פוקדת אחת לכמה זמן כדי לקבל אישור שהגוף בסדר.



על זכרונות ונוסטלגיה

חשבתם פעם על תפקידם של הזכרונות, הנוסטלגיה? Reminisce of childhood/ Reminisce of the past. "עם ללא עבר", אמר נפוליאון, "אין לו עתיד", ובפרקי אבות ובשירה כתבו "דע מאין אתה בא ולאן אתה הולך".

אבל מה זה שם, בנבכי הנפש, שמעורר בנו את התחושות הלעיתים נפלאות-לעיתים מורכבות, של זכרונות, נוסטלגיה, שמבלי משים - מנהלות אותנו גם ביומיום שלנו?

כמה חשובה העבודה העצמית של לדעת לנהל את אותן התחושות באהבה, את אלו שנעימות ומקדמות - לנצור, ואת אלו שכואבות - לעבוד אתן, לשחרר, ולא לתת להן לנהל את ההווה שלנו. לזכור כל הזמן את כוכב הצפון שלנו, המצפן, במקרה שלי גם כוכב הים, ולזכור מה המטרה ולמה לאפשר להיכנס לנימי הרגש ולקבלת ההחלטות, ומה לרקוד איתו טנגו מהיר ואסרטיבי ולהוציא אותו מהסיסטם.

דרך אגב, בפסיכולוגיה קוגניטיבית מדובר על מנגנוני recall (שליפה) ו-recognition (הכרה) בזכרון שלנו - וזו בדיוק העבודה, לדעת לתעל גם את מה שנדחף אל קדמת מוחנו ונשלף החוצה מכח הנוסטלגיה/ הרגשות המציפים/ החוויות החושיות שעולות - אל תוך זיהוי של מצבים חדשים שיושבים על חוויות מוכרות, וההכרה במה שטוב שם, כמו גם ההכרה במה שפחות הצליח והלמידה ממנו.


חרדה, רבותיי, חרדה

דה מרקר כתב על כך בעבר בהקשר של יזמים צעירים וגלובס הוציא מוסף מעולה בחגים האחרונים על חרדה ודכאון. חרדה, מסתבר, בניגוד לדכאון, אינה מוגדרות בDSM (התנ"ך של הפסיכיאטריה) כמחלת נפש. בבסיסה, החרדה היא תגובה בריאה של הגוף ששומרת עלינו. עפ"י דו"ח משרד הבריאות, כ- 10% מהאוכלוסיה חווים דכאון או חרדה ברמה כזו או אחרת בשלבים שונים של חייהם. על בשרי גיליתי, שככל שמתבגרים, וככל שמתווספים הילדים, גם הדאגות עולות. ולא דאגות של מבחן או לוגיסטיקות של היום (גם הן), אלא דאגות משמעותיות יותר - ממש תחושה של שמירה בקנאות על החיים שלהם והחיים שלנו, בעבור עצמנו ובעבורם. והחרדה הקיומית הזו, שנובעת מ'פחד מוות' (שהוא רק שני בשכיחותו בהשוואה ל'פחד קהל'), היא כ"כ הגיונית - כי אנחנו הרי רוצים להגן ולשמור על מה שהכי חשוב לנו בחיים הללו.

חרדות אינן מדוברות בקול רם, אבל כולנו חווים אותן בעוצמות כאלו ואחרות. רבים מהיזמים שאני מלווה מתמודדים עימן סביב משברים במיזם/ ביחסים (האישיים והמקצועיים), לעיתים הן 'קטנות' ונקודתיות ומיפוי של הדברים וניהול עצמי נכון מרגיעים את השטח, אך יש גם מקרים שבהם החרדה תופסת כיוון יותר חריף, ונדרשות אף התערבויות של אנשי מקצוע בדמות מטפלי CBT, פסיכיאטרים וטיפול תרופתי.

אני זוכרת את א', חברתי היקרה, עו"ד ופסיכולוגית במקצועה, מרגיעה אותי בטלפון אי שם בשנת 2012 כשאני מתהלכת ברחוב דיזינגוף בחודש תשיעי עם בני הבכור, ופתאום, כל ההתרגשות והקינון, לובשים צורה של חרדה רגעית ועצמתית של 'איך לעזאזל עושים את זה?', 'איך אני הולכת ללדת עוד שניה?', 'איך אצליח להוציא אותו?' ו'האם אגיע בזמן לבית חולים?' ו'האם הלידה תעבור בשלום?'

ו-א' היקרה שרק ילדה חצי שנה לפניי, מסבירה לי ברוגע ש'גלי, מרגע שמחליטים להיכנס להריון, זו חרדה אחת מתגלגלת. החל ב'האם נצליח להרות', עובר בכל בדיקת הריון שמקווים שתעבור בשלום, עובר בלידה, ואז…. עובר בחיים….' חשבנו שילדנו בשלום והנה החרדה נגמרה, אבל אז, מסתבר שהיא רק מתחילה… בכל צעד ושעל של גידול ילדינו.

עכשיו אל תבינו לא נכון - החרדות הקטנות הללו, יש להן תפקיד חשוב בלשמור עלינו, לשמור אותנו עירניים, לתעדף, לקבל החלטות. הן מוטיבציה פנימית מאד חזקה בכל נדבך בחיינו - אבל זו עבודה אינסופית ללמוד לרקוד איתן, ולא לתת להן לנהל אותנו. להקשיב להן, ולבחור איך לפעול לאורן.


רק בריאות!

ולמה אני כותבת זאת? כי בהיותי אשה, ואמא, ומנטורית של יזמים - אני רואה את השליחות שלי גם בלהכניס פרופורציות לדרך.

אנחנו גדלים ומתעגלים לאורך השנים. ולא, אני לא מתכוונת לכרס של גיל 40, או לצמיגון של אחרי הלידות (שגם כבודם של הצמיגונים במקומם מונח, כל עוד הם במידה ומקפידים על אורח חיים בריא), אני מדברת על ההתעגלות מבפנים, המקום הפחות לוחם ויותר מכיל, המקום הפחות שחור-לבן ולעיתים - יותר אפור, המקום שלומד להגיד 'לא', המקום שעוזר לדייק ולבצע את הבחירות המדויקות לנו.

ואני רואה כמה העבודה הזו עם היזמים והיזמיות שאני מלווה כ"כ חשובה - כי ככל שהם לומדים יותר לדייק ולפעול בהתאם למה שנכון להם במכלול שיקולי חייהם - הם פחות משווים, פחות לחוצים, פחות מתנהלים בכאוס והרבה יותר מפוקסים, מדויקים, חדורי מוטיבציה, בוחרים בחירות ערכיות ומהירות, ויודעים לרוץ על מה שצריך, ולהתעכב איפה שנדרש. וגם לחזור בזמן לילדים שלהם לפחות פעמיים בשבוע.

והנשים שבינינו, גם הן מתעגלות. לומדות לאזן בין בית וקריירה, חזקות ומוכשרות מאי פעם, ולא מפחדות לדרוש, לדייק, גם במחיר של לעיתים לשחרר דברים שאינם מדוייקים. כי בסוף זה עניין של ניהול אנרגיה, ואנרגיה כידוע זה מעגל סגור של היכולות שלנו והאלוקציה של המשאבים והכשרונות למקומות הנכונים.

ואיפה עוד הvalue של לאזן יזמים (ובכלל, את כולנו) כ"כ מהותי?

בבריאות שלנו. בשעות השינה, בתזונה - שזה goes without saying - אבל, כשמתבגרים, גם הגוף מראה אותותיו בכל מיני היבטים. וכ"כ חשוב לעצור רגע, להקשיב לו ולהיות בפוקוס מלא ומשימתיות עקבית על מה שצריך לעשות כי צריך, על מה שצריך ליזום - כי זה נכון וחשוב. להיבדק. לסמן V. לפעול לפי מה שחשוב ולא להגיע למצבים של 'דחוף'. ואז - גם לדעת לעצור, להעריך ולהוקיר שהכל בסדר. ולהמשיך הלאה במלוא החגיגה שאנחנו בריאים.

מתי בפעם האחרונה עצרתם להוקיר תודה על הבריאות שלכם? הדבר שכולנו כ"כ לוקחים כמובן מאליו, והוא פשוט לא מובן מאליו. הוא דורש maintenance, קשב ועשייה נקודתית איפה שצריך.

אז מעל שורות אלו, אני גם קוראת לכן וגם לכם, לעצור רגע את המירוץ, להקשיב לגוף, להקשיב לנפש, לבדוק שהכל תקין בשגרה, ואם יש עניינים שדורשים תשומת לב - אז לתת להם את מלוא תשומת הלב. היום, כשאתם בריאים.

-

אז מתוך המקום הזה שלי, של לדאוג לבריאות טובה, למנף גם את 'ימי הלוגיסטיקות' ולהפוך את הלימון ללימונדה ורודה - מצאתי את עצמי בבית קפה מקסים בחיפה #קפהבריסל, עם ספריית ספרים מתחלפת ומרגשת, שהבחורה מ'סיפור חוזר' בעיר מגיעה אחת לכמה זמן ומחליפה את המבחר. תשומת הלב לפרטים הקטנים בחיים ורגע כזה, של נחת, עם תמונה ומסר שמיועד לך.



קוראים לזה serendipity. כוחה של מקריות. אבל, שתבינו - זו לא מקריות. בתוך תכנון לו"ז מוקפד, ניהול עצמי גבוה ואסרטיביות בכל מה שנוגע לבריאות, לצד שיחות עסקיות סופר ממוקדות, יצירתיות וסגירת עסקאות - היום, תכננתי לשבת ולכתוב. לכם. לי. וכשמתכננים ומתנהלים והכל ביומן - אז הסביבה מתכנסת, וגם הזמנים וגם המיינדסט של המוח. בלי הפרעות. ובשצף.


Growth State of Mind

איך דואגים לייצר לעצמנו את המצב הזה? איך מוצאים את הדרך להיות באפקטיביות ואופטימיזציה של עצמנו ביחס למטרות וליעדים שלנו, האישיות והעסקיות? הרי כבר ברור לכם שזה הולך ביחד, נכון?

איך דואגים להיות באנרגיה הנכונה, הדרייב הנכון והיצירתיות, שמאפשרים לנו flow של עבודה גם במיזם וגם בבית?

אז בעולם שבו כולם ממציאים לעצמם טייטלים מפגיזים מחד ויש קצת זילות של הגדרות, ובעולם שבו התפקידים, השווקים והצרכים משתנים כל העת מנגד, אני המצאתי טייטל חדש. VP Growth. והצמיחה שאני מדברת עליה, היא צמיחה משולבת - צמיחה של היזמים, אנשים, של העובדים, שבלעדיה אין, ואיתה - השמיים הם הגבול, מה שמביא אותי להיבט השני של הצמיחה - Growth בהקשר של גיוסים, סקיילביליות ואיך להשריש תרבות ארגונית שנכונה לארגון, לערכיו ולאנשיו.

אני גורסת, שהכל מושתת בראש ובראשונה על הצמיחה האינדיבידואלית של כל יחיד. כי רק, כשליזם יהיה טוב - הוא יוכל להצעיד את החברה שלו למקום הנכון. ורק, כשלעובד יהיה טוב, הוא יהיה מסור, יצירתי, פורה ואפקטיבי ויתרום לצמיחת החברה שלו. וכדי שכל אלו יקרו - זה מעבר לתנאי העסקה/ מנהל/ אופציות/ וכמות הקורנפלקסים במטבח - זה משהו הרבה יותר פשוט וקטן. וקוראים לזה ה- Well Being שלו. שלי. של כל אחד מאיתנו.

התחושה המשמעותית ביותר שמלווה אותי כעצמאית - זה החופש. לא חופשה. אל תתבלבלו - אני משקיעה בעבודה זמן ומשאבים רבים. אני לא עובדת קשה, כי כיף לי, והמינוח 'קשה' אינו נכון. כיף לי, כי החופש לבחור, מה להכניס ללו"ז ומתי, החופש להתגמש, החופש להיות אמא כשנכון לי, החופש לטפל בעניינים רפואיים כשצריך. החופש לבחור מה נכון לי כדי להתפתח ולצמוח בכל נקודת זמן. החופש לבחור לאיזה כיוונים אסטרטגיים חדשים ללכת, מה ללמוד עוד ועם אילו יזמים לעבוד. החופש לטעות. וללמוד מן הטעות (לא בכדי, דרך אגב, גם ברמה המדינית - השלטון המקומי הוא גוף כ"כ חזק ופעיל לעומת הממשלה המסורבלת, וזאת משום שיש לו חופש פעולה וסמכויות לפעול כפי שנכון לו, בתוך מסגרת מוגדרת מראש. ביום שמשרד החינוך ישכיל להתנהל כך ולאפשר יותר חופש פעולה לביה"ס, מעבר לעברית, חשבון ואנגלית - גם מערכת החינוך שלנו תראה אחרת).

והחופש הזה יקר מפז. וכולנו זקוקים לו. עצמאים ושכירים כאחד. והמשימה - היא איך לייצר תחושת חופש ועצמאות כזו, גם בתוך מסגרת יותר מהודקת - בין אם בסטארטאפ ובין אם בקורפורייט.

החופש, מביא עימו גם המון אחריות, פרו-אקטיביות ויוזמה - שאלו שרירים מקודשים שעל כולנו לחזק בעולם העבודה של היום, שכלום לא ידוע בו והכל אפשרי. במילים אחרות - להיות Resourceful.

ובחברות שאני מלווה כמנטורית של היזמים, אני רואה את עצמי כסוג של VP Growth - כי אני עוזרת להם להטמיע את המיינדסט הזה בחברה, בעבור עצמם ובעבור העובדים שלהם. ואל תתבלבלו - זה לא אומר חוסר שליטה ו'איש כישר בעיניו יעשה' - כי זו צרה מסוג אחר שמלווה ארגונים וסטארטאפים בתחילת דרכם, כשהיזמים שבראשם הינם חסרי ניסיון ניהולי ואסטרטגיה ברורה שאחרים יוכלו ללכת בעקבותיה.

זה אומר, חברה מבוססת ערכים וחזון, שיודעת מה כוכב הצפון שלה (או כוכב הים), שהיזמים בה הם יצורים לומדים וצומחים בעלי גמישות מחשבתית ואיזונים פנימיים, מחזקים שרירים מנטליים ומקצועיים כאחד, והעובדים בה - נהנים מחופש, העצמה, ניהול עצמי ופרו-אקטיביות. וזה - דורש מישהו שידע לנצח על המקהלה ולעזור לכולם לבנות סטייט אוף מיינד כזה - שיוצר יזמים ססטיינביליים ועובדים מסופקים שטוב להם.



אז 2020 החלה, תגייסו את הVP Growth שלכם, תדאגו לצמיחה, לשביעות הרצון ולפרודקטיביות של האנשים והמיזם שלכם. זה התפקיד הכי חשוב לשנים הקרובות, הוא המנוע הפנימי שלכם ושל הסטארטאפ שלכם.

ולכו להביט בים ולמצוא את סטלה מאריס. עד אז, אני פה כשתצטרכו.


#יזמים #חרדה #growthstateofmind #VPGrowth #galiblochliran