שלג על עירי וקשת בליבי

מציאות שמזכירה לי שניים מהשירים היפים שעושים לי שמח בלב.


אני יושבת ומצד אחד מרגישה חמ"ל טכנולוכי - האייפד, האייפון, המחשב שמחובר לטלוויזיה, ווטסאפים מכל כיוון, מאמאזון בפייסבוק, סקייפ כדי שלא אתגעגע ופלאי טכנולוגיה נוספים (הכל כמובן במקביל ותוך כדי), ומצד שני, בעצם מכל הצדדים, העיר לבנה, השלג מכסה את המרפסת והגרניומים, החנוכיה של צוקי עדיין על אדן החלון ויונתן. יונתן אחד קטן עטוף כדובון שלג או דובון אכפת לי. כלל לא אכפת לי.



*


קישוטי הכריסטמס מענגים בניצוצות את כל הרחובות, מלאכים פזורים בכל סימטה, זיקוקים בכל ערב כאילו מתאמנים לקראת הערב הגדול (אבל בינינו - הם פשוט אוהבים לחגוג כל ערב, כל השנה). לצד יהדותי, ישראליותי וציונותי, יש משהו בחג הזה, בכריסטמס המתרגש עלינו, עליהם, לטובה, שהוא נכון. הוא חג של משפחה, של חברים, של אנשים שאוהבים, של ביחד, של מתנות. למה צריך לחכות לאירוע מיוחד כדי להגיד ליקירים שלנו שאנחנו אוהבים? לנשק אותם? להעניק להם חום? מתנה? אהבה? אז אני מנשקת את יונתן כל הזמן. ואת בן זוגי שיחיה כשהוא חוזר מהעבודה עם אף קפוא. ואת היפה בחתולות. וגם אומרת תודה על כל הדברים היפים והמרגשים הללו. הדברים הקטנים שמתחת לאף.


*


אז יש לי יקיר חדש. לנו. עבדנו עליו הרבה (האמת, שהוא נורא רצה כבר להגיע, והבין שגם אנחנו כבר ממש רוצים אותו, כך שערב אחד הספיק). כמעט תשעה חודשים שלמים שציפינו לו. לך. לקראת הסוף, מעט התישו אותנו, בסוף רצו שתזדרז, אבל אתה, כלאחר כבוד, חיכית לאבא שלך, ורק לאחר שהוא הגיע בטיסה ברגע שנפתחו שערי נתב"ג בצאת יום כיפור, אתה היית בשל. והסכמת. וברגע היית מפלא הבטן לפלא החיים.


יונתן אחד נפלא. ואתה הקשת שלנו, צבעוני, מרגש, לעיתים נסתרות דרכיך, אבל כשרואים אותך - כולם מחייכים. אתה האופטימיות, הרוגע, השלווה, היופי. הלב מתמלא ומתרחב למראך, לריחך, למגע המתוק שלך. וכמגוון צבעי הקשת, כך מגוון הרגשות שמציפים אותי, אם טרייה שכמותי, בעודי מתבוננת בך, ער, ישן, מחייך, יונק, משחק, מגיב, מלהג, נבהל, מתעייף, נהנה, מקטר. להכל יש מקום ומהכל אנחנו גדלים. שנינו ביחד. וגם אבא. שלך.



*


אני בסוג של חופשת לידה. אבל יש לי שני תיקונים. זו לא חופשה; ואת הלידה נשנה ללמידה. וזו תקופה מדהימה. תקופה שבה אפשר (ונכון) לעשות את הדברים אחרת. מעט אחרת. לא לרוץ, לא לכבוש פסגות, לא להספיק. או לפחות לא כמות שפירשתי את המושגים הללו עד היום. הריצה, הופכת להיות אחרי מטלות של הזנה וטיפול, הפסגות, נהיות קטנות וקיומיות, של להצליח להניק, של שנת לילה טובה, של חיוך שלך, וההספק, הוא פשוט במובן של להכיל את הכל ביחד, להיות פה בעבורך ובעבור המשפחה שלנו, ולעשות גם קצת לעצמי. כמו עכשיו. זמן שבו נכון פשוט להיות. נוכחת. לספוג. להתמלא. לשים לרגע בצד את מרוץ האימיילים, הקריירה, ההופעה המתוקתקת, המיליון חברים ופשוט להיות. לנשום את מה שקורה לי כרגע עמוק עמוק, להגיד עליו תודה עצומה ולהיות מאושרת.


*


מישהי שאלה במאמאזון מה לעשות כשמניקים, ועניתי לה: לחשוב מחשבות, לקרוא ספר ולהודות על הפלא שבידיים שלך, שאת מזינה ומגדלת באהבה.


אני בחורה שראשי לעולם אינו חדל מלעבוד. הגלגלים תמיד נעים. לכל הכיוונים. המחשבות אינסופיות. חלקן גם פרקטיות. סופסוף בתקופת ההריון וקצת לאחר הלידה, חוויתי רגיעה קלה, אפשר לומר אף משעשעת, והניתוקים המחשבתיים הפכו את הזיכרון לטווח קצר שלי ללא משהו. חיבקתי את זה. שינוי מבורך אחרי הכל. טפשת הריון ולאחריה טמטמת לידה. אבל כנראה שההורמנים שוכחים אט אט, ואני חוזרת לעצמי...


אני יושבת ומניקה את ליטל ג'ון ג'ון. המחשבות מקבלות תפנית. ממחשבות פרקטיות, הן מתעגלות ונהיות מחשבות על החיים. הפרקטיות כבודה במקומה מונח, ויש לה מקום של כבוד בהיותי סופרוומן תקתקנית, אבל לצידה, באות מחשבות טובות, משחררות, מעצימות. ולראשונה, אני לא ממהרת, ויש לי זמן ומקום לפנות להן ולשאוף אותן.


תמיד רציתי להצליח לקרוא הרבה. אף פעם לא מצאתי מספיק זמן. את שני הספרים המשמעותיים בחיי, קראתי לאורך תקופה מידי ארוכה, אבל, כנראה שזה מה שהיה לי נכון. הבשלתי והתבגרתי אתם. ופתאום, אני קוראת שלושה ספרים במקביל. ולא סתם. ולאחר 19 שנות לימוד (יסודי, חטיבה, תיכון, שני ראשונים, שנת התמחות ואחד שני), אני סוף סוף מרגישה שאני לומדת. באמת. ומבחירה. ובאהבה. ושיעורי הבית כאן הם באמת משמעותיים. וסמינריונים הם קטנים לעומת עבודות המחקר שנפשי ונבכיה עמלים בה. ומי שאמר שהחיים הם האוניברסיטה הכי טובה - צדק.


ולקחתי לידיי את אשת חיל של ליהיא לפיד. כבר לקחתי אותו לפני מספר שנים, התחלתי לקרוא, והרגשתי שהעת לא בשלה. ולקחתי אותו בשנית לאחר שיונתן היה בן חודש. וחייכתי. ובכיתי. והזדהיתי. והתמוגגתי. ובעיקר חשבתי כמה כיף זה להיות מסוגל לכתוב כה נכון וכה מדוייק את החיים שלך, המחשבות, התובנות. וכמה כיף לי ונכון לי, שהיום, כשאני בת פסיק ל- 31, אני חושבת ונוגעת בדברים שמבוגרים וחכמים ממני, טרם מצאו את המקום (והרצון והיכולת) לגעת בהם. ורק כשעושים בחירות, עוזבים את העבודה, חווים טלטלות, לוקחים ברייק אמיתי מהחיים, חובקים פעוט מדהים ויושבים בסלון עם נוף של עיר מושלגת שהיא לא ארץ תל אביב שלי, רק אז משהו בלב ובנפש מתאפשר. לפחות בשבילי. ושוב, אני אומרת תודה.