All In

יושבת לכתוב את ספר חיי. מרגישה קצת מבולבלת, מאיפה מתחילים? הרי מאורגנת שכמותי וגם די קונטרול פריק או פריקית של קונטרול, הכל אני צריכה לדעת. לאן אני הולכת ואיך זה יראה. כאן ועכשיו. חסרת יכולת לדחות סיפוקים, חסרת סבלנות שכזו. כשאמרו לי בגאורגיה "חכי, תתחילי, לאט לאט יתבהר התפקיד", כבר הייתי חייבת לדעת. לימים קיבלתי את אחת ההזדמנויות הגדולות של חיי - להיות מנהלת מחלקת שיווק של חברה גדולה, מבלי שעסקתי בשיווק יום בחיי. פורמלית לפחות. כי מאז ומעולם הפצתי את הבשורה כשהאמנתי בה, דיברתי ותיארתי בתשוקה (תשאלו את גיסי, ל', איך אני מתארת חוווית אוכל), שכנעתי אנשים, ראיתי את הצד השני והבנתי את הצורך שלו, נתתי לו ערך, התווכחתי על מה שצריך, ואהבתי דברים יפים, כאלו שבמקום. למה? פשוט ככה. כי ככה הם צריכים להיות. או שיש לך את זה או לא.


אין כמו שוק איכרים יפה וצבעוני ומנת ליקופן להארת העיניים. אבי תמיד היה אומר שבכל פריים, צריך משהו אדום וטוב

כל כך הרבה פעמים רציתי להתחיל לכתוב ספר. אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל. כי קונטרול פריק או פריקית של קונטרול שכמותי, הכל חייב להיות ערוך, מדוייק, כתוב נכון ובלי טייפו כמובן. רק כשפתאום שמעתי על האפשרות ש"תתחילי לכתוב. על כל 10 עמודים יהיה אח"כ עמוד, פשוט תכתבי, תראי מה יצא", הבנתי, שאולי פשוט באמת כדאי שאתחיל. זה נשמע כ"כ בסיסי, אבל למורכבים שבינינו, אלו שתמיד ימצאו את הלקונה והבעיה בכל תשובה של מבחן אמריקאי, כי הם חופרים, ועמוקים ויש להם הרבה מה להגיד על כל דבר - איך אכתוב ספר אם הוא לא יהיה מושלם מלכתחילה? כאילו ב'ויש' כזה כמו אופנוע בכביש מהיר באמצע ערבות אוסטרליה. אני נזכרת בימי שיעור חיבור, כאלו שהיינו צריכים לעשות בבית, בי"ב - לי הספיקה ורסיה אחת. כזו של One shot one kill. אולי אני מאוהבת בעצמי מידי ולא מפנימה את עקרון האיטרציות והשכתובים, והללכת ולחזור, ושוב מהתחלה, והמירוק והליטוש והמה לא, כי מבחינתי זה כבר על הנייר וזה זה. All in. ככה בחיים וככה בכתב. ותמיד גם בקצב מהיר, אם אפשר אז כבר שיהיה אתמול. כי תיכף יש מחר, וצריך להספיק. או שלא.

לנשום.