חוזרים ל(ספת) הכתיבה

נינוחה על הספה האפורה שרכשתי במהירות בCalligaris DC, מקושטת בכריות זהב-לבן-אפור, צלילי Baby Beatles מהכרום קאסט ב ״65 שהתעקשתי להביא איתנו לארץ ואחד תינוק ששוכב על בטני וחזי, רוגע נשימותיו הנינוחות ועפעפיו המתוחים בשלווה, מעידים כי זה הזמן, זה המקום, זהו הרגע. אני בדיוק היכן שאני צריכה להיות. בכאן ועכשיו.


המוח משתולל ממחשבות. העשייה רצה לכל הכיוונים. הניתוחים, ההקשרים, החלומות (אלו שבעיניים פקוחות), התובנות, ההוקרות, ההכרות - mix מרגש שעוד מעט קשה לשים כל דבר במקומו ולראות בדיוק את שלמות התמונה. או בעצם, התמונה בשלמותה. גם חלק זה טוב.


היופי שבפנים, היופי שמסביב. זיקוק הרגעים הקטנים גדולים כל כך. מלאכת הדיוק.


ההבנה של סדרי העולם החדשים על בשרי. כאילו תמיד התכווננתי לכך. פעם לא העריכו קריירה רבגונית (=אדם מוכשר שרוצה לגעת בהמון תחומים בחייו).


האהבה ליופי ועיצוב. האהבה לאנשים. האהבה לנתינה. הרצון האינסופי להתפתח. ההפנמה של הצורך באיזון. יכולות הdoing שלעיתים מעיבות על הbeing. הכמיהה לשמוח כל בוקר בבחירתי המקצועית.




כולם כותבים היום בספר הפנים. כולם מאושרים בזנזיבר ובסיישל. כי כ-ו-ל-ם מרוויחים מלא וכל היום בנופש. ובמקושר מבפנים (AKA Linkedin) - לינקים לבלוגים, פוסטים עם תמונה, ציטוט של ציטוט. הכי קל - פשוט לעשות share לתוכן טוב. רואים שאתה בעניינים. ובאינסטוש - קצת סתמי מבפנים (אין-סתם-גרם) - שילוב של שיווק עצמי, לוחות השראה של פינטרסט, והרבה לשונות (ליטרלי).

בכלל, התופעה של לשדר כל היום, מכל מקום, מה אתה, מי אתה, כמה חייך מופלאים - מעלה בעיניי תהייה על מי אתה, מה אתה. מי אני, מה אני. האם חבריי - אלו של הפייס, המקושרים או ה׳אין-סתם-גרם׳ - כמה אתם עסוקים בלשאול את השאלות, בלהיות, לעומת פשוט להדביק ולשגר. ולשכוח.

זו לא ביקורת חלילה, סתם דעתי האישית על שימוש היתר הלא אותנטי בכלי תקשורת שהמילה תקשורת לא מדוייקת בעבורם. כי הצד השני לא באמת חווה קיבול אמיתי. וגם המוען בוחר בקפידה איך ליחצן את מרכולתו.

למחשבה. או להפחתת שעות מסך ואישורים מהסביבה על משקל ׳אני מדביק משמע אני קיים׳.


איך אקרא לזה? מה זה בדיוק יהיה?

⁃ מעצבת. של נפש האדם, בתים, חללים מסחריים.

⁃ יזמת ומבצעת. בראש ובראשונה של המשפחה שלי. גם מנהלת מוצר - טכנולוגי, צריכה, השקעות. יו ניים איט. מנהלת הR&D ויו״ר הדירקטוריון. גם המנכ״לית בפועל.

⁃ קונקטורית בכל רמ״ח איבריה. בין יזמים, בין משקיעים, בין זוגות, בין ספקים.

⁃ מנטורית לצמיחה של יזמים וסטארטאפים.

⁃ יועצת לשיווק ופיתוח עסקי.

⁃ Wendy Rhodes של ההייטק הישראלי.


מאמנת לצמיחה בחיים האישייים, בחיים המקצועיים. מאמנת גם את עצמי. יום יום. ובכל התקף זעם הכי מתוק

בעולם של אורי בן ה3.5. זה אחרי אינספור שיעורי היוגה הדימיוניים, עם הנשימות ופיתוח שריר הסובלנות כשדני (בן ה3 חודשים) רק רוצה ידיים. יום שלם שבמהלכו גלי לגלי: ״לא עשית היום כלום... זה לא יצרני... מה עם פגישות קפה, כביסות, רעיונות...״ גלי עונה לגלי: ״זה שיא היצירה. ברמה הכי גבוהה שיש. את יוצרת אדם, בטוח ונכון להתמודד עם העולם הזה״.

אין טייטל כרגע. זה חלק מהשיעור לחיים.



אז כמי שמבינה דבר או שניים בשיווק, ביח״צ, בפסיכולוגיה, בדיגיטל, בעולם החדש, בקריירה, בטכנולוגיה, ביזמות, ביוזמות, במשלחות לחו״ל, במשלחות מחו״ל, בעוד coworking מ-ה-מ-ם, בעוד כתבה על יזם וחדי קרן, וליתר ביטחון - גם עו״ד-

הנה יוזמה יזומה קטנה: עצרו. קחו נשימה טובה. בכלל, תתחילו לנשום באופן כללי. תתבוננו סביב. לפרטי פרטים. תתבוננו באמת וגם בדימיון. תעריכו. אפילו תתמוגגו. תחייכו. הכל טוב. ומה שפחות - תדייקו. תעשו שיהיה יותר.


מהגיגיה של אמא מאוהבת ואשה עם דרייב בוער (שמרשה לעצמה ביחס לעצמה, קצת לשחרר... מי יודע, אם משחררים מגיעים למקומות מופלאים?!...).