הציפור במעופה

כחלק משלבי הקבלה לתואר שני במנהל עסקים עם התמחות בפסיכולוגיה עסקית וניהולית, נתבקשתי לכתוב חיבור שיתאר מעט את חיי ואותי. את התואר סיימתי בינתיים (ואפילו כמצטיינת דיקן) והחיבור – לפניכם:


שלמה ארצי שואל “האם אפשר לחיות למטה, כאילו זה למעלה?”


והדיילת עונה, שתי עיניה מחייכות, “שאלה של השקפה”….. עכשיו הוא יודע, “איך היא, הציפור במעופה”….


ממש כמו בשיר, טיילתי בין הרבה עננים. שתי דקות לנחות, שתי דקות להמריא – כמה סימבוליות היו המילים הללו, כאשר נדרשתי לשבת מרוכזת, דרוכה, כל המראה, כל נחיתה, למקרה ש….


שנתיים שלמות הייתי הציפור שחיה באוויר… וחייתי קצת למעלה, וחייתי קצת למטה… ובעיקר חייתי….


הסיפור מתחיל בדרך-כלל בשעות הקטנות של הלילה, שנייה וחצי אחרי שבעצם הלכתי לישון… עם כל טיסה, אני לומדת להתייעל, מקלחת, קפה, ותוך כדי תסרוקת, איפור, לק על הציפורניים, שמלה, זק’ט, מגפיים, וכל הזמן מקווה לא לגלות איזו רכבת בגרביונים השחורים… עוד שנייה כבר צריך לצאת, בדיקה אחרונה שהדרכון, תעודת הצוות, תעודת החירום והגלולות אצלי. הגעתי למסקנה שאלה הם ה- No go items שלי… בלי כל השאר, אפשר להסתדר…


קופצת לפיאסטה שלי, תוך 25 דקות במחלף ינאי (נקודת האיסוף של הצפונים), ובדרך-כלל נשארות גם חמש דקות ספר… (אלא אם כן זה מוצ”ש, ואז תמיד יש פקקים…). מעמיסה מזוודה, טרולי, תיק דיילת ולפטופ – דמיינו לעצמכם 160 ס”מ שנסחבים עם כל כך הרבה ציוד – ויצאנו לדרך. שיחת חולין עם נהג המונית בדרך לשדה. אז עוד גרתי בזכרון, כך שהדרך הייתה ארוכה… תמיד יש להם מה לחדש, תמיד מעודכנים בפוליטיקה, בורסות משתוללות ורכילויות של אל-על. אין רגע דל.


תדריך, סרט בטיחות ועוברים מהדיספצ’ למטוס.


החוויה נמשכת.


אני מוצאת את עצמי עם צוות דיילים ופרסר או שניים – תלוי במטוס – לעיתים כולם מוכרים, לעיתים אף לא אחד. מעניין. מארגנים את המטוס, הנוסעים מתחילים לזרום פנימה. תמיד הבדיחות המוכרות של “איפה מחלקה ראשונה?” או “אולי תשדרגי אותי?” (כי הרי שם משפחתי הוא רומנו או לחילופין בורוביץ’…).


אני האמת, תמיד אהבתי לעשות Boarding – או בטרמינולוגיה של ההמונים – לברך את הנוסעים לשלום עם כניסתם למטוס. ככה תמיד ראיתי את כולם, למדתי את הנוסעים וידעתי לצפות את שעתיד להתרחש…


מעין ארגון מהיר של תרחישים ומצבים, פתרון כל בעיותיהם המורכבות של הנוסעים. זה המקום לראות את התמונה כולה. חוצמזה, חיוך בכניסה למטוס תמיד עשה להם הרגשה נהדרת, התחלה של הכל ברגל ימין. ואני – חייכנית מטבעי – כך שזה הלך די טוב ביחד (פעם, כשהיינו בפאב חביב בלונדון, איזה דיילת אמרה לי שהיא לא מחייכת, כי זה עושה קמטים. חייכתי בחזרה. חשבתי בליבי שקמטים שכאלו, אני מברכת).


הנוסעים מתחילים לתפוס מקומותיהם, הרבה בעיות הושבה – זוגות שהופרדו, אנשים גדולים מעט, אמהות גיבורות עם שלושה זאטוטים שמצליחות להסתדר בגפן (כי בעלן, שיחיה, איש עסקים מכובד באיזשהו יעד אקזוטי בעולם. נראה אותו מסתדר ככה בטרנס-אטלנטית עם שלישייה…) ושאר עניינים מרתקים ומאתגרים. אז מפה לשם, אני מסדרת ומארגנת, העיקר שכולם יצאו מרוצים, ככל הניתן.


אני מוצאת את עצמי מזדהה עם הסיטואציות המורכבות אליהן נקלעים אנשים, ומגלה המון אמפטיה לכל אחד ואחד. הרי בינינו, אין כמעט דבר שאי אפשר לפתור בחיוך, הגדלת ראש, וראיה כוללת של כל מה שקורה. ואת זה אני אוהבת. לראות שלאנשים מסתדר הכי טוב שאפשר. יש נוסעים שזו טיסתם הראשונה והם כל כך נרגשים – אני לפחות, חשה חובה לאפשר להם את החוויה הכי טובה שאוכל.


ויש את החרדתיים, שבאים אליי בתחילת הטיסה, ומדווחים שהם סובלים מחרדת טיסה, ולכן הם אינם יכולים לשבת מאחור, וחייבים להתקדם לקדמת המטוס ובכך יפתרו צרותיהם. אז אני מקדמת אותם, לבקשתם, העיקר שיהיו מרוצים. ואז הם שוב פונים אליי, וממשיכים לדווח על חרדת הטיסה. אז אני מביאה להם כוס מים קרים, כורעת – כדי שנהיה באותו הגובה, מחייכת, הם מחייכים בחזרה, ואז אנחנו מתחילים לדבר. אני מסבירה להם על הטיסה, והנתיב, על הקוקפיט ואיפה חגורת ההצלה, איפה אני אהיה בטיסה – למקרה שיצטרכו, ואנחנו עושים גם כמה תרגילי נשימה ביחד. והם נרגעים. והם שלווים. ובדרך-כלל הם אומרים לי בסוף הטיסה “תודה” וש”מעולם לא עברה עלינו טיסה כל-כך בנעימים וברוגע”.


ואני שמחה. שמחה שנתתי להם מעט מהרגישות ומההזדהות שהבאתי מעולם הפסיכולוגיה, מעט מההיגיון ומהידע שהבאתי מעולם המשפטים, והרבה ממני. מגלי. מהאהבה הבסיסית שלי לבני-אדם. מהרצון להיות שם בשביל מישהו אחר. מהמקום של לקחת אחר ביד, ולעזור לו להגיע למקום שהוא מתקשה להגיע אליו בעצמו. הרי בכל דבר בחיים אנחנו מנסים למצוא את הדבר מה הנוסף, זה שצובע לנו את החיים בצבע. וכך, בין היתר, אני מוצאת את הצבע שלי. הרי איזה סיפוק הוא גדול יותר, מאשר לגרום לאדם אחר להרגיש טוב? אבל לכך, עוד אגיע בהמשך.


ובמטוס – איש איש עולם ומלואו; נוסעים, דיילים, פרסרים, מאבטחים, קצינים ראשונים, קפטנים – הכל מעניין, הכל מגוון, כל טיסה – זה מתחיל מחדש. עניין בלתי פוסק, ממש בגדר המרתק, כי בעיני – אנשים זה הכי וזה מה שמדהים בעולם שלנו. כי אלו הם כל-כך הרבה עולמות קטנים ביחד. וכל טיסה, אני פוגשת עשרות, אם לא מאות עולמות כאלו מחדש. ולעיתים זה טוב, ולעיתים זה טוב פחות, יש מכל וכל.



ואני נוחתת, גדושה בחוויות מהטיסה. זה אף פעם לא קל. לרוב כיף, אבל בהחלט לא פשוט.


ואני פוסעת בחו”ל, יהיה זה היכן אשר יהיה, ותמיד, כאילו כל פעם מחדש – התרגשות עצומה.


אני לא באמת מאמינה שאפשר להתרגל ליופי הזה, לחוויות האלה. ניו יורק בחורף, היא לא אותה ניו יורק של קיץ. מפלי הניאגרה קופאים בחורף, ושוצפים בקיץ. בבנגקוק לעומת זאת, תמיד יכול לרדת גשם…


אני פוסעת ברחובות, שווקים הומי אדם במזרח, או לחילופין מבנים ארכיטקטוניים מדהימים באירופה. 20- מעלות בטורונטו, ובאותו השבוע, משתזפת בחוף מדהים במיאמי. סנטרל פארק במלוא הדרו, על כל הקארמה המדהימה שלו, ולקינוח – הביצועים המגניבים של אלו על הרולרבליידס בקיץ, או על ה- Ice skating בחורף. אנשים מנגנים, רוקדים. מאכלים מדהימים. שפות משגעות. זה פשוט ריגוש אחד גדול שלא נגמר.


אני שמחה. האמת שאני מאושרת. אני מטיילת לי עם ה- iPod, נשאבת למוסיקה הישראלית שבדרך-כלל מתנגנת מתוכו (ככה זה כשאת גדלה בלהקות מחול ישראלי), חושבת, חולמת, מלאת השראה ברגעים הללו. זה הזמן שלי עם עצמי. אלה הרגעים בהם אני מרגישה מלאה, שלמה ושאף אחד ושום דבר לא יוכלו לקחת את זה ממני.


וככה, אני חוזרת לי למלון, שעת ערב, אחרי ימים מלאים וגדושים. הם באמת גדושים, אני לא משאירה מקום לרגע דל. הכל בדרך-כלל צריך להיות מאורגן, מתוכנן. האמת, קצת ספונטניות לא הייתה מזיקה לי בחיי… בארץ או בחו”ל, אני צמודה ליומן (יש שיטענו יתר על המידה…) אבל אולי, בצורה מסוימת, זו דרכי להישאר עם רגליים על הקרקע, גם כשהן באוויר או לחילופין ביבשות אחרות…


הגיעה השעה להתארגן לפיק-אפ. אני שוב מקווה שהגרביונים השחורים לא יקרעו…


והאוטובוס מגיע, ומגיעים לשדה. והטיסה מתחילה.


עכשיו כל מה שאני חושבת עליו, זה לחזור הביתה. המשפחה, בן-הזוג, החברים, המחויבויות, הלימודים, המבחנים, הסידורים, המטלות, וזו אמנות החיים לדעת לסנכרן בין הכל, כי אני אולי הייתי בחו”ל, אך החיים בארץ בהחלט לא עמדו מלכת. וזה לא כל-כך פשוט. וברגעים שאני מבקשת לעצמי מעט יותר ספונטניות בחיים, אני גם מודה ומוקירה על כושר הארגון והיכולת שלי לעשות מיליון דברים במקביל. ושיצאו טוב.


לפעמים מאלתרים, וגמישות מחשבתית היא בהחלט מרכיב מרכזי במתכון הזה שקוראים לו חיים. וזה גם מתיש. ובחיים כמו בחיים, להכל יש מחיר. ואתה לומד על בשרך, כל יום עשר פעמים מחדש, שהכל זה סדרי עדיפויות (ממש כמו שאמא ניסתה תמיד להסביר לי, ולא כל-כך אהבתי לשמוע. כי סדרי עדיפויות, זה במילה אחרת לוותר. ובמילה הבאה לזכות. אבל תמיד – לבחור).


ולעיתים אנשים צריכים אותי, ואני לא יכולה להיות שם פיזית בשבילם. ולעיתים לחברה הכי טובה יש יום הולדת, וגם אז – אני לא שם. ולפעמים – אני מתכננת את הכל לפרטים, ואז יש “תקלה טכנית” או אחת מדומותיה, ומתעכבים עוד איזה יום באיזו עיר בירה אירופאית, ואז אני שוב לא שם. ולעיתים, גם לי פתאום מרגיש שאני יותר מידי לא שם. או פה. זה כבר די מבלבל.


והטיסה החלה. וצריך לחייך. כיף כשזה בא באופן טבעי, אבל לא תמיד זה כך. אבל ייאמר משהו לזכות הסיטואציה, שלפחות אצלי, גם ברגעים האלה, שהם מעט יותר קשים, איכשהו, הדינמיקה והעניין והמיליון דברים שקורים בבת אחת, מוציאים אותך מהמרה השחורה שחשבת, אולי, לשקוע בה. והחיוך חוזר. ושוכחים מהדאגות שעד לפני שנייה נראו רציניות. ומסתגלים כבראשונה לאוויר הדחוס והיבש שבמטוס, ולריח של האוכל העולה מהגאלי ול- 348 הנוסעים שבמחלקת התיירים או ל- 40 הנוסעים שבפלטינום – תלוי איפה מוצבים.


והטיסה נמשכת.


ושיחות הגאלי – כבר סיפרתי עליהן?


זה או סתם בינינו, בין אנשי הצוות – חולקים חוויות, ביחד לטוב ולרע, או עם נוסעים משועממים, או עם נוסעים מרתקים (ובדרך-כלל יוצא גם כרטיס ביקור), לעיתים גם עם נוסעים מאד מפורסמים, וכולם בעצם נמצאים בסיטואציה מיוחדת – פה הם הנוסעים ואני הדיילת, ואנחנו כלואים בתוך צינור מתכת בגובה 37,000 רגל למשך 12 שעות (פחות או יותר), ופה אין דיסטנס, או היררכיה או איך שתרצו לכנות זאת. פה זה אחרת. כולנו באותה סירה. או בעצם מטוס.


והקברניט מודיע “צוות, שתי דקות לנחיתה”. נוחתים. קודם נוגעים גלגלים אחוריים, ואז מרגישים את הקדמיים. והקבינה מוחאת כפיים ושרה (כבר 60 שנה…) את “הבאנו שלום עליכם”. אבל האמת, שלמרות הציניות השורה במחיצת כל אחד ואחד מאתנו במידה כזו או אחרת, זה בעצם מרגש אותי, כי אני ישראלית. וזה עושה לי זיק כזה בפנים. ואני יוצאת מהמטוס, ובכל פעם מחדש, מרגישה גאווה עצומה כשאני רואה את הדגל על המטוס שלנו. דגל ישראל.


*


זה היה יום או שבוע בחיי. זה חלק ממי שאני, שהייתי, שתמיד אקח איתי. אפילו שחיי נראים היום מעט שונה… או בעצם הרבה. ומהמקום הזה אני חושבת ושואפת, ורוצה להתפתח ורוצה ליצור, ורוצה לגלות.


אני אוהבת בני-אדם, יש בי התרגשות ותשוקה לדברים שאני רוצה, כמו גם לדברים שאני עוד לא יודעת מהם בדיוק.


ככה היא, הציפור במעופה.